<h1>ספר התרומות שער ג' חלק ג'</h1>
<h2>דף קז.</h2>
גרסינן בכתובות שום הדיינין שפחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל. ושעור שתות לא נאמר אלא כשמוכרין נכסי יתומים בלבד אבל כששמין לפריעת בעל חוב לשאר אדם, הרי הן כשלוחין. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בתשובה [סימן רע"ג] וזה תופסה, השומא אם טעו בה השמאין בין על בעל חוב בין ללוקח היאך הדין. תשובה. השומא בנכסי יתומים שהם ברשות ב"ד, כבר אמרו שום הדיינין שפחת שתות וכו', אבל בשומא של בעל חוב דינם כדין השליח, דאמרינן [כתובות צ"ט ע"ב] ואי שויה שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ע"כ. ושליח ודאי אף בקרקעות שאין בו אונאה לבעליו יש בו אונאה לשליח, כדגרסינן בכתובות היכא דטעה שליח לא קאמינא, אמרו ליה והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות, א"ל הני מילי היכא דטעה בעל הבית אבל טעה שליח לא, דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכמו שאנו דנין באלמנה דאפילו שוה מנה ודינר במאה מכרה בטל, וב"ד הרי הוא בדבר זה כשליח על דעת הרב אלפסי ז"ל, וכן פסק הרב ר' משה ז"ל שאם טעו ב"ד ששמו קרקע לבעל חוב אפילו בכל שהוא מכרן בטל מפני שהם כשליח וכל שאר המורים כזה הורו, ע"כ. ולעולם במקום שאין מכריזין אם מכרו בלא הכרזה, או אפילו בהכרזה וטעו שתות בנכסי יתומים, ובשאר כל אדם בכל שהוא מכרן בטל, דלעולם דברים שאין מכריזין עליהם או במקום שאין מכריזין או בשעה שאין מכריזין לא קא מהני להו הכרזה דעבדי, וכל היכא דטעו מכירתן בטלה, אבל בדברים שמכריזין ובמקום שמכריזין ובשעה שמכריזין איכא לעיוני אם הכריזו וטעו אי הוו כנכסי יתומים שאם הכריזו ופחתו או הותירו שמכרן קיים, וכדאוקימנא בגמרא [כתובות ק' ע"ב] רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שאין מכריזין עליהם כאן בדברים שהם מכריזין עליהם, ופירש הרב בהלכותיו רישא מיירי בדברים שאין מכריזין עליהם, אי נמי בשעה שאין מכריזין, אי נמי במקום שאין מכריזין, ואע"ג דאכרוז קתני שמכרן בטל אם טעו, דכל מקום דלא בעי הכרזה בין אכרוז בין לא אכרוז חד דינא אית להו ומכרן בטל אם טעו, ואם מכרו שוה בשוה מכרן קיים דהא אכרוז, וסיפא דקתני אם עשו אגרת בקורת אפילו שוה מנה במאתים או מאתים במנה מכרן קיים, מיירי בדברים שמכריזין עליהם ובשעה שמכריזין ובמקום שמכריזין, דכיון דאכרוז עליהו כדחזו בין פחתו בין הותירו מכרן קיים, ע"כ. וכתוב בהגהה [השגת הראב"ד בפכ"ב מהלכ' מלוה הט"ו], א"א אפשר בשלא הכריז הורו המורים, ע"כ. והיכא דהוו תלתא שמאין ויש מחלוקת ביניהם בשומתן, על זה גרסינן בפרק בית כור [ב"ב ק"ז ע"א] תנו רבנן שלשה שירדו לשום, שנים אומרים במנה ואחד אומר במאתים, בטל יחיד במיעוטו, אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה בטל יחיד ברובו, אחד אומר במנה ואחד אומר בעשרים סלעים ואחד אומר בשלשים, נדון במנה. פירוש, האחד אומר מאה דינרין והאחד עשרים סלעים שהם שמנים דינרים והאחד שלשים שהם מאה ועשרים סלעים, נדון במאה. כדמפרש טעמא התם. ופסק הרב בהלכותיו שנדון במאה כת"ק, ועל דרך זו היא שומתן. ואי שמוה תלתא וא"ל ליתו תלתא אחריני דבקיאי טפי ולישימוה, לא ציתינן ליה, דקיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר ממאי דהני קים להו טפי דילמא הני קים להו טפי, אחר שכלן מוחזקין בבקיאין, וכדאיתא בע"ז בפרק בתרא [ע"ב ע"א]. ואחר שתהיה השומא עשויה מורידין המלוה לחלק הקרקע ששמו לו בחובו וקורעין שטר האדרכתא ועושין לו שטר שומא, וכותבין אותה כך, במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטר האדרכתא דעבדא ליה על שדה פלוני מחוב פלוני שהיה מחזיק כך וכך ומזמן כך וכך כדכתיב בשטרא דאדרכתא דיליה דקרענא ליה השתא, ואנחנא בתר הכי שמנא ליה ואכרזנא לה לההיא ארעא תלתין יומין כתקון חכמים ז"ל ולא אסיקו דמי דההיא ארעא אלא לכך וכך זוזי ולא אשכחנא מאן דבעי לזבונה, ושדרנא מבי דינא תלתא אינשי מהימני בקיאין בשומא ושמו ליה הדין ארעא בכך וכך זוזי, וליהוי דיליה למיכל פירי ארעא בלא נכיתא וליהוי ליה רשותא למבני ולמסתר ולמעבד מינה כל רעות נפשיה ולא ימחה בידיה איניש כלום, דהכי אפסיקא דינא קדמנא דייני דחתימי מתתאי, ואי אתי איניש מעלמא וטרף ליה מהדין פלוני דשיימנא ליה בדינא אחריותא על הדין פלוני דהוה דיליה מן קדמת דנא, ובתר דשיימנא לההיא ארעא קרענא לשטר אדרכתא וכתיבנא ליה הדין שטרא, ומאי דהוה קדמנא אנחנא בי דינא ביום פלוני כתבנו וחתמנו ונתננו בידו להיות לו לראיה ולזכות.
